אחרי שחלקתם איתנו את הרגע המרגש הזה, ובשל בקשות הקהל, החלטנו לפרסם כאן את נוסח טקס הנישואין הפרטי שלנו. לא נכביר במילים, הרי הכל כבר כתוב... אתם מוזמנים להתרגש איתנו מחדש.
נועם:
שלום לכולם,
ברוכים הבאים לחתונה של נירית ושאול. אנחנו שמחים שבאתם לקחת איתנו חלק באחד השלבים המרגשים של המסע המשותף של בני הזוג. הרגע בו הם הופכים מזוג חברים לבעל ואישה.
הרגע הזה מסמל מחויבות והתחייבות הדדית להפוך את כל החוויות המשותפות וההישגים המשותפים שצברו עד כה לאבני בניין לבית שכעת הם בוחרים להקים יחד.
נירית ושאול בחרו לחלוק איתנו את הרגע הזה במקום שמסמל בעיניהם פריחה, לבלוב והתחדשות. הם בחרו לערוך טקס אישי, אינטימי, על מנת לחלוק את הרגע החשוב הזה עם האנשים הקרובים להם ביותר, באופן שמבטא (היטב) את הקשר ביניהם.
ניתן כעת לנירית ושאול להביע בעצמם את אהבתם ומחויבותם העמוקה זה לזו.
שאול: (מרוב אהבה / יוסי בנאי)
כשההוא אוהב את ההיא
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה
כמה היא אלוהית.
כשענן אוהב עננה
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה:
את כל כך עדינה
כשהזבוב אוהב ת'זבובית
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה
מכולן יפיפית.
כשהפיל אוהב ת'פילה
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה:
בואי בואי כלה.
כשמלאך אוהב מלאכית
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה:
את הכי חתיכית.
כשהפסיק אוהב ת'נקודה
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
שהוא פסיק על ידה.
ורק אני מרוב אהבה שותק...
את נירית הכרתי בחיים אחרים, במקום רחוק, רקוב ומלוכלך. הימים היו ימי השיא של האינתיפאדה השניה ושנינו שירתנו באוגדת איו"ש, שתי פסיעות מרמאללה, שני צעדים מבית אל.
אני הייתי ספון מרבית הימים במשרדי הצפוף בבניין של המנהל האזרחי ועסקתי בענייני. כמה חודשים לפני זה סיימתי מערכת יחסים אחרת ולא היה נראה שאפשר היה לצאת מהמרה השחורה שהייתי שקוע בה. הניסיון שלי להשקיע את עצמי בעבודה בשביל לשכוח את המכאובים התגלה כשימושי במידה מוגבלת ביותר, ואת הערבים הייתי מבלה בשיטוטים סתמיים ועצובים ברחבי האוגדה.
עד שערב אחד פגש אותי בדרך אחד החיילים ששירתו איתי בבסיס. הוא ידע על הפרידה שחוויתי ובא אלי בהצעה מרחיקת לכת: "יש באוגדה סמב"צית חמודה. למה שלא אכיר לך אותה?". אבל הרעיון נראה לי מאד לא קוסם באותו רגע. לא היה לי כוח להכיר מישהי חדשה, בטח שלא סמב"צית. מה לעשות, הייתי שקוע בעצמי ובדעות הקדומות שלי.
אבל הימים חלפו, והבדידות גדלה, ומתישהו חזרתי אליו ואמרתי לו "יאללה". אבל אני, כגבר ערמומי וחסר כל שביב של בטחון עצמי, ביקשתי ממנו שהפגישה שהוא יסדר לי עם נירית תהיה פגישה מקרית, כביכול. ישבנו ותכננו את המבצע לפרטיו, ולבסוף הוצאנו אותו אל הפועל.
על פי התכנון, אותו חייל התקשר אל נירית והזמין אותה לבוא אליהם למשרד. אני חיכיתי במסדרון כגנב באפלה וכשהגיעה נירית ניגשתי אליה, כאילו בלי לתכנן, והגשתי לה איזו חוברת של דברים שכתבתי שהכנתי מבעוד מועד. הצגתי את עצמי וביקשתי ממנה לקרוא את החוברת ולתת לי חוות דעת. באופן מוזר, אולי מתוך בלבול, אולי מתוך מבוכה וחוסר נעימות, נירית הסכימה, ואני המשכתי לדרכי.
היום כל הסיפור הזה נראה לי הזוי לחלוטין, ובעיקר מביך. אבל הי, זה עבד, אז מי אני שאלין. בכל אופן, שבוע לאחר מכן היא הגיעה אלי למשרד והתחלנו לדבר, ומאותה נקודה התחיל להיטוות הקשר בינינו.
מה שרוב האנשים כאן לא יודעים הוא שנירית משכה אותי באף כמעט חצי שנה ולא נענתה להפצרותיי שנהיה ביחד. לא הועילו המכתבים ששלחתי, השיחות אל תוך הלילה ועוד כל מיני טריקים ישנים מהספר. רק דבר אחד עזר בסופו של דבר – אולטימטום. או שנהיה ביחד או שנפסיק עם העינוי הסיני הזה. ומה אתם יודעים? זה עבד.
אבל מהרגע הראשון בו הפכנו לזוג רשמי, יומיים לפני שנפלו מגדלי התאומים, היה לי ברור שהסיפור הזה הולך להימשך הרבה מאד זמן. למעשה, כבר בחודשים הראשונים משהו בי אמר לי שמצאתי את זו שתלווה אותי לאורך חיי ואני אלווה אותך. והחברים הקרובים שמכירים אותי מהתקופה ההיא יכולים להעיד שאני לא סתם ממציא. בסופו של דבר, למרות שקשה להאמין, בקעה קרן אור טהורה ויפה מתוך המקום החשוך הזה שנקרא אוגדת איו"ש.
נירית היא האדם הכן ביותר והדיסקרטי ביותר שאני מכיר, ושתי התכונות הללו כבשו אותי כבר מהרגע הראשון. ידעתי שמצאתי אשת סוד נאמנה שתשמש משען כשצריך ואוכל אני להיות לה למשען. הכנות שלה, חוסר הנכונות שלה לפשרה בקשר לדברים שחשובים לה, הלהט שניצת בעיניה בכל פעם שמתחילים לדבר פוליטיקה, אהבת האומנות, הנכונות לסבול את השטויות שלי – ויש הרבה מאד כאלה – הנטייה שלה להיות מצחיקה מאד כשאין אף אחד אחר בסביבה, הנטייה שלה להיסחף לקונצים הילדותיים שלי, העובדה שהיא עושה פרצופים מול המראה באין מביט, הסבלנות שלה לקרוא את הדברים שאני כותב וחוסר הפחד שלה להגיד לי שזה לגמרי לא טוב ושצריך לשנות את הכל, הבלבוסטיות שלה, היכולת והרצון לתכנן קדימה, היקיות הקיצונית שלה, האהבה והמסירות שלה אל החתולים שלנו כבר מהרגע הראשון, העובדה שהיא לימדה אותי לבשל, לפחות קצת לבשל, העובדה שהיא לימדה אותי שיש בעולם עוד דברים לאכול חוץ מפיתה עם חומוס, היכולת המופלאה שלה להתנהג כאילו סוף העולם הגיע בכל פעם שהיא מקבלת ציון נמוך מ-90, המוכנות שלה לסבול את ההיעלמויות שלי לחודשיים לכל מיני מסעות בשבילי טיול ארוכים, הנכונות שלה לנסוע איתי לאירופה, העובדה שהיא פתחה בפני את העולם המרתק של התרבות הסינית, היכולת שלה לנהל שיחה שלמה מתוך שינה ולא לזכור שום דבר בבוקר שאחרי, כוח הסיבולת שלה לכל ההרגלים המגונים שלי, הצחוק היפהפה שלה, ההערצה שלה את דוד גרוסמן למרות שאני לא סובל אותו, אוסף הספרים שהיא הביאה מהבית, הנכונות שלה להוציא הרבה כסף על דברים שחשובים לה מבלי להתחיל להתחשבן, הנכונות האוטומטית שלה להתחלק בכל, ההבנה העמוקה והטבעית שהיא צריכה לעמוד לצד המשפחה בכל תנאי, העובדה שהיא לא נוחרת, העיצוב שלה את הדירה שלנו, חוסר העכבות שלה שאפשר לה להתחיל לצעוק על עובר אורח תמים שביקש לעזור לה לתקן את האוטו בפעם הראשונה שיצאנו כשהאוטו הישן שלה התחיל להעלות עשן, העובדה שהיא בכלל יכולה לתקן בעצמה את האוטו, לקדוח חורים בקיר, לעשות שפכטל ומלט, לבנות דברים בידיים כאילו מדובר בעניין של מה בכך, האהבה הגדולה שלה לירושלים היפה וליהודה עמיחי, היכולת שלה להרגיע אותי ולשמש כמגדלור בחשכה גם בשעות הכי קשות שלי, במיוחד כשאין איש מסביב שיכול לעשות זאת או שבכלל מבחין במצוקה, האהבה שלה להיות ביחד, העובדה שהיא יכולה לנצח אותי במכות והעיניים הכחולות-ירוקות שלה, כל אלה ועוד הרבה דברים אחרים שהיא לא הרשתה לי לספר בפומבי כי זה היה מביך אותה, כל אלה הופכים אותה לצלע המשלימה שלי, למשוש חיי, לקרן האור, לאהבה הגדולה שהיא בעבורי. ואין דבר בעולם שהופך אותי למאושר יותר מהידיעה שהיא הסכימה למסד את החיים המשותפים שלנו קבל עם ועולם, ולבנות ביחד בית משותף.
כל אלה היו, בעצם, הרבה מאד מלים בשבילכם. ועכשיו, ברשותכם, רציתי להגיד משהו קטן גם לנירית.
אני אוהב אותך מאד. כל מילה נוספת תהיה מאד מאד מיותרת.
נירית:
אורחים יקרים, שאול שלי,
אני מודה, כשהצעת לי נישואין ברגע הכי בלתי צפוי, היו בי בעיקר חששות.
לא חששות לגבינו, חס וחלילה, אם יש משהו שאני בטוחה בו במיליון אחוז זה הקשר בינינו. אבל חששות לגבי כל התהליך הזה וכל מה שכרוך בו. אבל מרגע שהחלטנו שיש דברים שחשובים לנו ברמה העקרונית, המהותית, החלטנו להיצמד לאמת הפנימית שלנו.
זה לא היה קל. אבל היינו שם אחד בשביל השניה, עודדנו ותמכנו. והיתה גם המשפחה הקרובה, שאחרי הסברים מנומקים, וקצת שכנועים, עמדה שם לצידנו. והיום אנחנו עומדים פה זה לצד זו, מחייכים, וגם קצת מתרגשים. כי זו בכל זאת התחלה של שלב חדש.
שלב שבו כל אחד מאיתנו מביא את כל מה שטוב בו, וגם מה שקצת פחות טוב, בכל זאת אף אחד לא מושלם, ואנחנו יוצרים משהו חדש. בתקווה, משהו טוב יותר. מההיכרות "הקצרה" שלנו, משהו בי אומר לי שיש כאן פוטנציאל גדול למשהו מוצלח. לשנים ארוכות של אהבה, אושר (ב-א'), והמון סיפוק.
ואני אסיים בקטע קצר שכתב במקור יאיר לפיד, בגרסא קצת משופצת (ותודה לרוני וגיא ששיפצו):
בפניכם משפחה וחברים, במעמד זה
זוהי השבועה שאנו נשבעים היום
לבנות את ביתנו המשותף על יסודות האהבה
ותמיד לשמור בו זה לזו מקום.
מקום שבו נוכל לשתוק ולהקשיב
לזכור שגם תורנו מגיע ועובר,
לדעת שהאמת יכולה גם להכאיב
ולשפוך הכל החוצה לפני שיצטבר.
למחול על מגרעות אך להילחם בהן יחד
לא להפסיק אף פעם לנסות להשתפר
לדעת לבקש סליחה ולקבלה בלי פחד
ולהכיר בכך שכל אחד מאיתנו הוא גם אחר.
למצוא בתוך לבנו שלווה ואהבה
להושיט לזר ולחלש ידנו התומכת
לתת לכל אחד משנינו הזדמנות שווה
לצעוד בגאווה אך להצניע לכת.
יהיה ביתנו יום ולילה פתוח ומאיר
לבני המשפחה ולכל חבר,
שגם בשנינו לבדנו נדע כיצד לשמוח
כשהדלת תיסגר ורק אנחנו נישאר.
נגדל את ילדינו במסירות ושכל
ונלמדם להימנע מכל שנאת חינם,
נחנכם להיות גאים בעצמם ובדרכם
ולקבל כל אדם באשר הוא אדם.
נועם:
כעת, על מנת להעיד שמאחורי המילים היפות נחבאים גם מעשים, נבקש מנירית ושאול להעניק זה לזו טבעות.
נירית ושאול מחליפים טבעות שהגישה להם ים (בת הדודה של נירית)
נועם:
החלפת הטבעות מסמלת את סגירתו של מעגל אחד ופתיחתו של מעגל אחר. היא מסמלת את החברות, השותפות, האהבה, הנכונות והרצון להיות שם זה בשביל זו, בקושי ובכאב, כמו גם בימי שמחה ואושר.
ולסיום, לפני שנעבור לסעודה, במקום לשבור את הכוס, נשמח אם כולם ירימו יחד איתנו כוסית לחיים.
לכבוד התחלות חדשות, לחיי המשפחה, החברים ובני הזוג. ולימים ארוכים של אושר.
לחיים!
גם בתוך האולם נעמדו כולם מאחורינו ולאחר שנכנסה ראש העיריה של רובע 22 התבקשו כולם לשבת, מלבד החתן והכלה ושתי האמהות ששימשו כעדות.
כבוד ראש העיריה (מימין) מדברת על חשיבות הטקס, על שוויון, אהבה וכבוד הדדי. במרכז זו המתורגמנית הצ'כית החביבה שבלעדיה כל הטקס הזה היה חסר משמעות וחסר מובן לחלוטין.
גם כאן מחליפים טבעות כסמל למחויבות בין בני הזוג.
אבל המחויבות אינה שלמה בלי שגם נירית תעניק לשאול טבעת.
ועכשיו - הנשיקה. החותם הסופי, או הכמעט סופי במקרה הזה...
צריך גם לחתום על תעודת הנישואין.
וכמובן שגם נירית חותמת, הרי גם היא צד לעסק הזה.
ומיד אחרינו חותמות גם העדות. ראשונה, דליה, אמא של נירית.
ושניה, רעיה, אמא של שאול.
ראש העיריה מאשרת גם היא בחתימתה.
לוחצים ידיים לרשמת ולראש העיריה שעומדת אחריה ומוסתרת בתמונה.
ולסיום, מרימים כוסית שמפניה עם כולם.
ורק כדי להוכיח שבאמת היינו 17 איש.
מי חכם ויצליח לזהות מי חסר בתמונה? תשובות אפשר לשלוח למערכת "הציור השבועי לילד" ואולי ג'קי יעניק פרס לזוכה המאושר. אנחנו לא יכולים להתחייב שזה לא יהיה ספר או חולצה...
