את הבוקר התחלנו בדירתנו הירושלמית, כשהגיעו אלינו טלי המאפרת ופבל הצלם. טלי על המייק אפ, האיי ליינר ושאר אביזרים, ופבל הנציח את כל התהליך. שאול ישב בצד והתבונן בנירית ההופכת אט אט מצפרדעון לנסיכה.
לבסוף, בדיוק בשעה היעודה, יצאנו לדרך, אל חוות טור סיני.
SMS אחרון לדוד היושב בניכר שזכר לאחל שוב מזל טוב ואנחנו סוגרים פלאפונים ומקווים לטוב.
לפני שהגיעו האורחים, אנחנו נעמדים לצילומים מקדימים. פבל, שמבין מיד שיש לו עסק עם שנים שרגילים לעמוד מאחורי המצלמה ולא לפניה, מנסה כמיטב יכולתו להדריך אותנו ולעזור לנו להרגיש בנוח.
אחר כך מצטרפים גם בני המשפחה, ואנחנו פותחים בסדרת צילומים קבוצתיים. רק הצד של נירית, רק הצד של שאול, רק אחים, רק הורים, כן, אתם כבר מכירים את הסיפור...
כדי להכניס את כולם לאוירה המתאימה של יום שישי בצהריים הזמנו את הרמוניה שעשו לנו ממש שמח בלב, ובעיקר מאוד נעים באוזן לאורך קבלת הפנים.
שלוש מעריצות חמודות ונלהבות התיישבו בשורה הראשונה...
אחרי שהאורחים כבר התאספו, נועם, המשיא הפרטי שלנו, פתח את הטקס. מי אמר בדיוק מה ומתי, אפשר לקרוא כאן.
אחר כך החתן אמר את דברו,
ומיד אחריו, גם הכלה בשלה.
הענקנו זה לזו טבעות, שאותן הגישה לנו ים.
גם ההורים רצו להגיד כמה מילים. אבא של נירית פתח בברכה ספרותית
ואמא של שאול סיימה בברכה נרגשת מהלב.
לסיום הרמנו יחד איתכם כוסית לחיים. שיהיה במזל טוב!
משפחת לכיש, משפחת נבון ולריסה עם שאול ואמא רעיה.
גם החברים רצו להגיד כמה מילים, ונועה ויונתן הקריאו בשם כולם.
2 תגובות:
אתה יודע שאולי, אני חושב שזה התמונה הראשונה שיצא לי לראות שבה גם אני, גם אתה, וגם אמא ואבא חולקים את אותו שטח במשותף, ובאופן מפתיע כולם מחייכים.
אין הרבה תמונות שלנו במשותף ממילא, וגם לחוד אני לא חושב שישנם הרבה תמונות שתמצא את אחד מאיתנו מחייך, אבל השילוב של השניים, קומבו של 4 אנשים, וכולם לכאורה במצב רוח טוב, זה מאוד מרשים.
מניח שאם הייתי מראה את התמונה הזו סתם לאדם מן הישוב הוא היה רואה עוד משפחה חביבה ונורמלית, שמחייכת כי אלה הם סדרי עולם, ובחתונות אנשים נוטים להיות שמחים, וזהו.
ואולי זה רק אני, אבל אני רואה בחיוך הזה משהו קצת אחר. לא יודע. נראה שאנחנו מחייכים כי אנחנו נמצאים בסוד העניינים של איזו בדיחה שכל שאר פוקדי החתונה לא מודעים אליה. ככה זה נראה לי לפחות, כשאני מביט בתמונה הזו עכשיו, ושוכב בדירה החמה שלי בכפר סבא.
ואולי זה החום הזה שגורם לי לראות דברים שאינם שם. לא יודע.
ואולי פשוט, מעבר לכל עננת הטירוף, אפשר למצוא לפעמים גם רגע קטן ומזוכך של אושר אמיתי.
הוסף רשומת תגובה